הארה קולית

אספר לכם סיפור קצר על הארה קולית. 

 

התפיסה הקולית שלנו מורכבת מהאופן שבו אנחנו מפיקים את הקול, האופן שבו אנחנו שומעים את הצלילים, חשים אותם בגוף ובנפש. התפיסה הקולית מתייחסת גם לפרספקטיבה של אדם על שירה, כלומר למקור ההשראה של השירה - מאין באה ולאן הולכת וכיצד מגיבה ומתנהגת במצבים רגשיים ותודעתיים שונים.  

 

לעניות דעתי כל אדם זוכה במהלך חייו לחוויות של פתיחה קולית. אלה רגעים שהקול פתוח, עשיר ויציב ונדמה שאפשר לעשות איתו הכול. 

אבל פתיחה, כשמה כן היא, סופה להיסגר. 

​

לעומתה, הארה קולית היא נקודת מפנה - שממנה והלאה הפתיחה הקולית נשארת עם האדם והיכולות החדשות עומדות לרשותו.  

 

במשך השנתיים בהן חייתי בהודו, הקדשתי חלק ניכר מהזמן ללימוד ולחקירה קולית. פגשתי זמרים הודיים. אצל כמה מהם ישבתי ולמדתי יצירות, טכניקות, אימוני שמיעה-שירה ועוד, וגם פגשתי אנשי מוזיקה, יוגה ורוח מסורים לדרך וספגתי מתורתם, ובו בעת לימדתי שירה, ביחידים ובקבוצות ובאופן מאוד אינטנסיבי.

​

בשנתיים האלה פגשתי כ-400 א.נשים שרים בסדנאות ובשיעורים פרטיים. 

הייתי לומדת כלים או מקבלת תובנות ומיד ניגשת לקבוצות המחקר שלי. זו הייתה תקופה יצירתית של בניית כלים ותהליכים פותחי קול ותודעה באופן יוצא מגדר הרגיל. 

 

מעניין שאת השיעור המשמעותי ביותר על קול, קיבלתי אחרי שתיקה של 17 יום. כן, הייתה לי סיבה טובה לשתוק קצת. השתוקקתי לטבול באש השורפת של מחוזות המדיטציה ונרשמתי לויפאסאנה. 

ויפאסאנה היא טכניקה של מדיטציה, שנלמדת בריטריט של 10 ימים, בהם מודטים 10 שעות ביום. 

 

על שלל הפחדים וההתנגדויות הפניומיות שעברתי בדרך למרכז הויפאסאנה לא ארחיב כאן. רק אגיד במילה שפחדתי בכל מאודי מההליך הזה: מהישיבה הממושכת, מהריכוז הקופצני שלי ובעיקר מהמפגש האינטימי ביני לביני. אבל ידעתי שהקול הפנימי שלי קורא לי לשבת ולשתוק.  

​

החווייה הזו אכן הייתה קשוחה  -  לגב, לבטן, לריכוז החמקמק ויותר מכל ללב. הרגשתי שאני עוברת דרך "קריזים" של גמילה מהנטייה לברוח מעצמי, מהרצון לברוח בכלל, מהתנועה הטבעית לסגור את הלב ואת כל מה שכואב בו. 

​

ועל פני כל זאת למדתי חדש.  

הפעם - נשארתי, התבוננתי, הקשבתי ופגשתי את הלב שלי - חי, כואב, מלא אהבה, משחרר זיכרונות ומסדר אותם ובכיתי נהרות וצחקתי ימים. בשקט. רק ביני לביני. 

 

הצלחתי לסיים את הריטריט ויצאתי ממנו נושמת לרווחה, מרוכזת להפליא בכל מבט, מגע, צליל שנקרה בדרכי. 

 

אחרי 10 ימים של שתיקה חששתי לשיר. "איזה מן קול יצא ממני?" - חשבתי לי. שתקתי שבעה ימים נוספים עד שנחה עלי הדעת והתיישבתי לתרגול הקולי הרגיל שלי. 

 

שרתי צליל אחד ארוך ושמעתי רבדים בתוכו. תדרים נמוכים, עמוקים וגבוהים. כאילו מקהלה שרה מגרוני. 

שרתי עוד צליל וחשתי בברור את נקודות ההדהוד שלו סביב לאף, לאורך הסינוסים, עד לאזניים והלאה מהן. שרתי עוד וגיליתי כל כך הרבה על הצלילים. מאיפה הם מגיעים, במה הם נוגעים בדרך ואיך הם יוצאים ממני החוצה. 

הצלילים שבקעו ממני ניחנו בתנועה מדיטטיבית. עצם ההקשבה להם הסבה לי עונג והניעה נקודות אנרגיה בתוכי. גיליתי שיש להם חיים משלהם והתחלתי לעקוב אחרי התנועה שלהם. 

 

באותו רגע הבנתי שהדרך התחילה ממש עכשיו ומרחבי המדיטציה פותחים שער אל הלב ואל הצלילים. החיבור ביניהם לא רק מרפא, אלא פותח שער אל האינסוף, אל עושר מוזיקלי ואל חוויה צלילית עשירה ומדיטטיבית. 

 

לשמחתי, הקסם לא פג בחצות הלילה. ויותר מזה - הידע הזה עזר לי ללוות מאות אנשים בתהליכים קוליים - ראיתי את הקולות שהעזו להתחבר ללב ונגעו במרחבי האין סוף.

 

למדתי שללב יש תפקיד כל כך מרכזי בשירה עד שהוא עשוי לפתוח או לסגור את השער האליה. כדי ללמוד טכניקה ווקאלית ולהנות ממנה יש להכין גם את הלב. 

בשנים האחרונות פיתחתי שיטה ייחודית שנוגעת בשני התחומים גם יחד ואני רואה ושומעת אין ספור פתיחות קוליות ולפעמים עדה אפילו לרגעי הארה.